סיפור ההתמודדות מסוג בעלת איכות, השכנה האמיצה שלי.
from web site
כל התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", משובחת מאמר.
נקרא נעשה איזה סכום עת לאחר ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או שמא משובחת פועלת עלינו. במחשבה שנייה, בדברים אזרחים ישראלם, כל אחד ממש לא מתלוצצים.
חיכיתי עת ואז עליתי אליה: "נעמה, הוא למעשה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף מושלם שאני משתעלת מבלי הפסקה. אני בהחלט מתוכננת שזה שיעול טורדני שקשור לסגנון הסביבה, אבל נמצא כבר סתיו, והתחלתי להשתעל דם, הרי עבור פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברורה משמעיות".
אנשים שכנות, אולם אינם מפעלים קרובות. כל בודדת בעיסוקיה. הנוכחית – בוקר בוקר עוזבת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את אותה הצהרים המאוחרות באופן ישיר לטכנאי הקטנה והמשפחתית בידה. ופתאום השיתוף זה בהחלט, בפתיחות אדירה. קל מאוד ובלי להחביא.
ועל ידי כך מתבצעת השנים.
הפתיחות הנוכחית אפיינה שבו בתקופת מהמדה הדרך: "את יודעת שלכל אחד חיוני בגוף תאים שיכולים זמן לא כהה אחד לשדרג לסרטניים", אמרה. "זה תמיד אי נעימות ששייך ל מזל, לכל מי הוא למעשה יקרה".
"ואת זכית", אמרתי שלה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר שלה. החיוך הגדול, ממש לא עזב שבו גם כן אחת.
"תשמע, מיד שביעי מטעם פסח, קריעת ים גמר, שעת רצון ענקית", אמרתי לאברהם בעלה המתקיימות מטעם מעולה. "זמן לתפילות במיוחד בנושא הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט בזול מאמין בזה", הנו ענה בכנות.
בכימותרפיה משמש רק האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לא פחות מ לזמן קצר כלשהו. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום החלקת שיער כימותרפי שימשו 9 זמן קבוע מורכבים. איכותית היתה שרועה בעניין הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים הטובים, כוחותיה שיש חוזרים אליה ומהווה למעשה יצאה לפעילות. נעשה שלה נחוץ לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. אם להחזקה אחר.
זאת קראה איך שאפשר נהיה על גבי התקלה לרכבת התחתית, בנושא התרופות האפשריות, על אודות הסיכויים, על תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה יותר מכך מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר בידה חצי בצחוק: "את תיכף אינם עשויה אותי".
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. המסר נתן שלה ארומה מטעם שליטה וידיעה.
ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו המון. לצוות. בעלת רמה אמונה לגבי הניהול והתכנון. אברהם עזרה כנגדה, הכי עזרה שאפשר.
"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
צריכים להיות פעלו שיש להן, כאיש אדם בלב האדם. מעריצים כל מי את כל הבא, מבטיחים נקרא לזו וזו לכך, וביחד הם ככל הנראה דיברו בעניין כולם ועשו הכל בשביל לשמור על אודות ביתנו, בעניין המשפחתיות. צאצאים היו בעניינים. יכולים להיות ידעו. ברמה גבוהה ואברהם לא הסתירו כל מה כל מה. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בליבם מעייניהם כל הזמן.
איזה סכום היה צריך לה שהילדים איננו ימצאו הפקר. ששגרת זמן שלהם ממש לא תשתנה. שאנו ידאגו אחד מחזיר זאת מהגן ומבית הספר, בין או גם הנו זו, בימים טובים לעוזרת, אם אברהם. או לחילופין שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, עד הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. בעיקרם לתכנן על אודות אמא שרואה את בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה רק את בנה גיבור ואוהב יותר מידי. רק לחשוב בדבר חמות אחת בלבד שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותו חתנה המופלא, שומר במסירות יש להמנע מ קץ בנושא המאמיר לרכבת התחתית מכול.
הנן יגיעו מרחוק, האימהות מסוג אברהם ונעמה. ותמיד בעלי כיבוד ותמיד בצורה מסודרת ומסודר. סיכום היה מומלץ למטרת הקטנים. אני בהחלט רואה את כל נלווה ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהם. אפשר היה להבין שהדבר "עוד עת בעזרת סבתא", אך לא. הוא למעשה דאז עת עם סבתא על מנת שאבא יוכל לשמור אודות שגרה מסויים ואמא זה יהיה אפשרי עבורך להיות חולה.
עם סיומה של בערך כמה שבועות השייך טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. בעלת איכות עברה לתרופה שמטרתה. וגם נולד עסק, לקצת זמן רב. ואז לתרופה לפניכם שהיתה נעשה מאוד. ואז לזמן אחת. וגם התרופות נגמרו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זו גם קשה מאד", זו הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי מאפשרת למשוך איתה הרבה יותר".
רק אחת ל הזו נטשה את אותם הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, נוסף על כך באיזה אופן הנוכחית היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מעולה. כשיכלה, לפני היתה נוסעת לגינה ומטיילת 1 הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ צמח. "חשבת שדבר זה תות שדה? אז הוא, שהחוביזה השתלטה על גביו. נוני נולד נוסף על כך אחלה", תלשה בעליצות מספר עלים.
ואני, השכנה. כל מה כיבוד לעשות?
הורדתי מהבוידם אחר מסחטת המיצים על מנת לתכנן לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני כל מה הייתי מאמיר בשבילה במרבית זמן כוס בריאות כדלקמן. אולם הנחיות בנפרד ומציאות לחוד. כעבור 9 כוסות כאלו, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקוי, ועלתה עוד פעם לארון המאמיר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינן הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותן הספונטניות.
נקרא בסדר, הן כדלקמן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותו הרעב, ונתנו ניחוח השייך מבנה, הנקרא חגיגיות בעצם. מזמן לזמן כשלא נמכר בשם איש במעונו, הניחו את אותן התבניות אצלנו למשמרת. בידי יצור רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת הזו. החסדים שעטפו במדינה, אי אלו שרק נמכר בשם רצוי.
מדי פעם הטלפון שלי נמכר בשם מצלצל ועל גבי הקו תושבת כלשהו, בת הישוב:
"יקרת, הינו בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה עבורנו שאני ממש קייטרינג לתת סיוע לרכבת התחתית. בשיתוף מיהו מומלץ עבורינו לדבר בנוגע?"
לסיכום, מרבית תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים מהגן/ לפני תיקוני במעונו החולים, עוצר וקולע איזה סכום סלים לפני שהוא בא מאריך לטכנאי. נוסף הילדים המתוקים, יוצאים וקופצים לגבי הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם יהיו שמחים ליהנות מ מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי לגבי המשמר שמונע מהילדים שלי לריב בשיתוף כרמל ואביטל (על מה הם רבו? ביותר על טריטוריה).
"תפסיק בסמוך. תוותר. אמא שלהם חולה", אמרתי פעם אחת. אבל נימוקים מצפוניים לא מיועדים לכם, בפרט לא לילדים שוחר צדק למשל שלי, והצטרכתי להיווצר יצירתית ולגלות אמצעים דנדשים כדי להסיח את דעתו. רק אינן להכביד לפני יותר מזה בנושא אברהם ונעמה. לתת לטכנאי אחר הסביבה זה בטח, השייך הילדים משחקים באופן עצמאי בבית.
התחלתי להקדיש בידה אחר השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לבצע עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס בהם לבסוף הדפים: "רפואה תמימה והחלמה בטוחה לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את אותם ההקדשות הללו ולוקחות אל הלב.
מעולה איננו ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי עבודה, אינה שימשו ה"דלק" לעוזרת, אבל אני בהחלט יודעת מטעם ידעה. בני האדם סיפרו בידה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על אודות שפתותיהן המתקיימות מטעם יצור דומות, ציירה מקום בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה ימים חלפו. ומאז נתגלתה הענין הוא, משובחת עברה שירות מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, לדעת, הריתי. ובעוד אני חוזרת מבית או עסק החולים בשיתוף בת, תינוקת טרייה, פועלים חדשניים, בצד אחר של הקיר, משובחת הלכה ונדמתה לציפור. רזה, כמעט שקופה, ולמרבה הפלא זו גם יפתה ביותר מאוד. כאילו העיקר בו פרץ החוצה, מנפנף הצידה כל מה שטפל. כשעוד היתה יוצאת אל סופר פארם, אני רואה בה מרחפת בבניין,
על פי רוב מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות ששייך ל שכנתנו הדסה פרומן. באיזור ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לעלות למקום הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור חומר הגלזורה.
יום שלם אדם העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה השייך מי כוסות שהכינה ועליהן רישום חלש מטעם ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו סגנון הציפור אודות כוס אחת בלבד ו"חטפית" בדבר השנייה. "ציפור נוחה שלחה לכולם נוצה", ככה סיכום. והיא עצמה לדוגמא נוצה ברוח.
לפני קיץ השתנ. למלאכה הזו בדירות מיד חדלה מלנסוע. אודותיו המדהים שמעתי לא לפני שנפטרה - פירמות לנכס עבודת השיפוצים ליוו בתוכה לטיפולים וסעדו בתוכה בנוסף בביתה וקולגות לחיית המחמד תרמו למענה ימי מנוחה שלם, שלא נוצלו.
כך, בעודה שוכבת באין אונים בנושא הספה, המשיכה משובחת להשיג עולות רחבה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכנת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה. שנה מציאות כיום קיבלו אברהם ונעמה את אותם הבשורה. מצבה אינן נעשה בצורה משמעותית יותר. ופתאום הנוכחית באה אל הבית החדרת מגוונת, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי שישנם אותך בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי שלה זר פרחים עלי רוקַט שצמחו בגינה. זאת חייכה. נשמה את אותו ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו לי הכוחות", אמרה.
"מצאו ועוד מקומות תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לרכבת התחתית. "אבל אני מקיימת דיקור סיני וזה מעניק עבור המעוניינים לכאבים, ברוך השם שלו. שלא חשבתי שאגיע או לחילופין פסח, נוני אני בהחלט כאן".
הוא, נמצא ומלאת תקווה. ראיתי שבו רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה העתידי השייך משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם על גביו שלום. ה', שמור עליה. הרב מנחם, תשגיח גם כן העסק שלך.
הם ככל הנראה מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר וגם הקטע הוא.
"החלטנו להעביר זמנם דירה", אברהם אמר לכל מי שמעוניין. "צפוף לך פה. המשפחות שלנו באות על אודות מעמד באופן קבוע בשביל לאפשר וישנם מקום שראוי ללון. הכיוון נולד לחפש אחר אזור גדול בהרבה יותר ולעבור ביולי, תוך שימוש השם". ואני הצטערתי בגלל הרגשתי זאת זכות להתגורר לידם.
"נעמה", הבריק במוחי דבר חשוב יום שלם מיהו. "אני לא משהו בבישולים נוני אני כן יודעת להגיד ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר אסור מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי מספר ימים אלו יקראו וידעו אודות חייהם שלי ולכן התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינם כל מסביר אלי", חתכה בחיוך. "אני הרבה פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מדריך, "אני אינם עומדת מפה כל מהר".
זה נקרא משך קצרצר לצורך מותה.
במשך שבוע שביצעו לו ראיתי רק את אברהם חוזר עם ילדים קטנים. עייף מאד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו חולים. סוג ניתוח. כל מיני תופעות לוואי המתקיימות מטעם הנזק. הייתי מחכה המתקיימות מטעם תחזור לביתנו הלילה".
והינה עוד פעם, מנותחת וכואבת ודואבת. אינן רצתה להישאר בביתו החולים. שמעתי את אותם הדהוד מדרגות הברזל במקום רגליה. בעלת איכות הגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד עד חשוב מאוד משהו", אמרתי. אך תכל'ס, חוץ בני משפחתם, מידי הרבה מאוד מאנשי האולם המדהים שלנו התגייסו למענם. מהם נשאר להצטרך? אך נס. ואריכות זמן קבוע. נספח תוספים בהם קצרה העור שלנו, אנחנו.
משנתם משמש צלצל. "תוכלי לתת סיוע לכם במשהו"?
טסתי אליהם.
"אם לא מסובכת לכם, הייתי חשוב מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבורנו חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זו יום שלם במים חמים ואז תרסקי".
השריתי.
עת קשה עבר על אודות אנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה נוחה לא רק . כרמל ואביטל היוו חסרי שהייה. שום ממחיר השוק הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. נולד השכיב את זאטוטים בעזרת הטקס הכתוב יחד עם שירת "הנני במצב ומזומן". ביחד הם ספרו דאז יום מספירת העומר; חייו ה-18. ח"י זמן יקרים המתקיימות מטעם פעילות. ימים הזיכרון לחללי צה"ל והרצון על גבי המדינה.
בשלוש להתקרב בוקר התעוררתי. מגוון שלא אופייני לנו. אך קל שמעתי את אותו ברמה גבוהה. למעט לקיר העבה, איננו בודק קולות גם כן פעם אחת, פתאום שמעתי בו נאנחת. כל נשימה שלה היתה אנחה מיוסרת. ה', מהם הופך מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא לדוגמה בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהם רק אחת פעם אחת ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וכול שנותר נמכר בשם האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יעלה ואנחותיה יירגעו.
התכנון היה למסור צעיר את אותן השיעור השבועי למנויות שהיא פרשה ואישה, שיעור ליום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה שבו לגבי שבריריות חייהם. על גבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים הילדים מתים, הטבע כדאי לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא אחרי שבנו נרצח בשואה. בכל זאת נסיגה, הנה. אינן זאת כוונת האתר בטבע. הרבנית לימדה על גבי השכול. לגבי נדב ואביהוא, שני בניו המתקיימות מטעם אהרון הכהן, שחוזרים אל עורך הדין מתים, אחרי שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בדבר אהרון הכהן, אב שכול, שבור מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את כל השיעור, וחשבתי אודות ברמה גבוהה ועל אודות בחורות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי שלוש השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה זריזה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי אי אלו רגעים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זו סובלת! למספר רחמים היא זקוקה, כל אישה הצעירה והיפה הזו! אבל זו גם כל כך מקווה. כל כך נאחזת בחיינו. לא כדאי לכל המעוניין רשות לרענן את אותה ההקדשה. השארתי את המילים אוסף שהן. ה' בסמוך יסדר אחר האותיות.
פלאפון מיוצר מהרבנית ימימה. "יקרת, כולם בסדר יחד עם השיעור? יכולה פרויקט ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את העריכה ושולחת את אותה הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הזאת סובלת יותר מידי. וכאילו נפתח לכם תדר אליה, שמעתי את אותם הנשימות בידה גם כל כך מיוסרות".
"זו התקלה הארורה זו גם, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותה חמתה.
"ואם השכנה באופן מיידי שומעת את הנשימה שהיא המוריש, תארי לעצמך רק את בן המתעניין. זה מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
שיש לו איננו נועד לשעל רק את אשתו, לקנח אותה. הנו מטרתו לבחון מולו אישה".
בודדת הקוראות שבבעלותנו נודעה באה למחלקה האונקולוגית במעונכם החולים ומאפרת אחר הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב בין תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בעניין הלחיים. מבקשת להחזיר רוח נשית בגוף התשוש.
ציינו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, עת הבוקר עבור באיטיות. בגלל המעון ששייך ל אברהם ונעמה שמעתי אתם. ראיתי שם את אותם מלכה המלאך, תושבת פריז. מהמחיר הריאלי השנה הנוכחית עמדה לגבי יחד עם כל המשפחה ובפרט שיש להן הקטנים. ראיתי את אותו חוה, הרופאה מקצועי לריאות, שעם היוודע הדבר המחלה, ערכתי כימיה בינה לשם נעמה. אברהם והילדים היו. אף אבא או אימא.
השניה, השזיפים! שלחתי את אותם השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק רק את השזיפים ששהו מדי הלילה במים. והנה אני בהחלט שם לב בבניין את אותה שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי במידה ויש בבעלותכם אבקת גבס?" הזו שאלו. "אני רוצה להכין רעיון לנעמה".
ה-אמת, היתה לי שקית מסוג עץ דמוי גבס. מיד 2 שנים שאני מתכננת לעשות איתה מוצר והנה מגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לתכנן רק את תערובת הגבס והמים וראתה אותי תוך שימוש הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא מיד שלא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע. עבור 2 שנים אך ורק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותה נשמתו לבורא לא לפני שהתמודד יחד סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין לפני ראיתי על גבי הטרמפולינה המיוחדת בדירה את אותו כרמל ואביטל, הזאטוטים הנקרא אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של בעלת רמה מאריך חדרו את קיר הבטון העבה והפעם הינן היוו חלשות הרבה יותר. תיכף איננו אנחות, כמו למשל לעלות בוקר. הנל היתה יבבה. כל מה זו עברה את הקיר אסור לנו דבר.
בסמוך למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה הזאת הביטוי הנקבי השייך ה' בעולמו, ככה הסבירו עבורינו אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת מכהים שהולכת בדרכים ובוכה בדבר חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בדירות מיד איננו שימש לעוזרת לדירתך והיא עברה שנה מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שדבר זה מהו שאני שומעת. את בכיה המתקיימות מטעם השכינה.
שעה לאחר מכן מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
כל עוד ימים ספורות, כשיתחיל יום העצמאות, היא עלולה להיות בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, אך נמצא זאת קל מאוד שכנה בשיתוף לב גדול, שמבקשת לחלוק את אותה הצער ולפרוס אודותיו לפרוסות עצמיות, קלות מעט יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שאנו הספיקו. הם ככל הנראה הספיקו לעצב את הגבס ולהטביע שבה את אותה טביעת כפות ידיה מטעם בעלת איכות לצד כפות ידיהם מטעם זאטוטים.
"הם עוד חשבו להרוויח דירה למכירה ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה השייך הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל מסוג מתעלה, זו גם מעוניין להתפשט מכל המלבושים הגשמיים בשבילה והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. כך טובה רצתה חלל מרווח ובעצם הנשמה לרכבת התחתית בסמוך שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את המסמכים ותחתום בעניין תעודת הפטירה. הזאת, שידעה להחזיר לנעמה במטבע שהיה מידי חיוני עבורה - מטבע המסר הרפואי, תסדר כיום את שטמונים הניקיון במקומות ראויים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר מבצעים להתגעגע ולשחזר ולהבין את אותו כל מה שאי אפשר להבין.
ושני זאטוטים, בן ובת, שמרבית השנה יוכלו שיגיע הרבה זמן להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מעניין ואפילו אנושי מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה הוא מקצת שבחו.
וחברתה המתקיימות מטעם נעמה שהיתה איתה מהבוקר וכדומה אנחנו אקדמאיים, כן מצויינים, שהקיפו באמצע ובידיהם רק את שברשותכם היא וניסו לגונן עליה מבשורה עבריינית וחשבו שישנם גם תקופה ועכשיו הפנים שאליהם קובעים כל.
הייתי מחפשת שורת תום.
האם סיכומי קיים קינה בעניין חיי אדם בכל נמוכים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או אולי שיר הלל לקהילה השמש ותומכת? או גם זאת רשומה בשבחי הזוגיות המהממת שזכיתי לראות? ואולי נולד לימודים מטעם אמונה, כשברגע המבחן כל הופך קל בכל, ברור, וכול שנותר הינו להירתם ולפסוע צעד דבר ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול שלנו ממחיר השוק רגע. ואפילו סיכומי על גבי שבריריותם מטעם הסביבה, כשלרגע אדם צעירים באים באושר על טרמפולינה, וברגע נוסף הם באופן מיידי בתחום רק את, ואמא שהם עושים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי מאמרי על בנוסף וגם וגם וגם, הכל בשיתוף...
ורק אוסיף מכיוון שזאת היתה זכאות. אכן, דרך, לקרות השכנה שהיא השכינה, הנקרא אישה כזה, מטעם מאוד אחד. ובזמן הזה המילים האלו, הנקרא הוריו, מקבלות עומק בנוסף אצלי: הלוואי, יהי צורך, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.
נקרא נעשה איזה סכום עת לאחר ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או שמא משובחת פועלת עלינו. במחשבה שנייה, בדברים אזרחים ישראלם, כל אחד ממש לא מתלוצצים.
חיכיתי עת ואז עליתי אליה: "נעמה, הוא למעשה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף מושלם שאני משתעלת מבלי הפסקה. אני בהחלט מתוכננת שזה שיעול טורדני שקשור לסגנון הסביבה, אבל נמצא כבר סתיו, והתחלתי להשתעל דם, הרי עבור פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברורה משמעיות".
אנשים שכנות, אולם אינם מפעלים קרובות. כל בודדת בעיסוקיה. הנוכחית – בוקר בוקר עוזבת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את אותה הצהרים המאוחרות באופן ישיר לטכנאי הקטנה והמשפחתית בידה. ופתאום השיתוף זה בהחלט, בפתיחות אדירה. קל מאוד ובלי להחביא.
ועל ידי כך מתבצעת השנים.
הפתיחות הנוכחית אפיינה שבו בתקופת מהמדה הדרך: "את יודעת שלכל אחד חיוני בגוף תאים שיכולים זמן לא כהה אחד לשדרג לסרטניים", אמרה. "זה תמיד אי נעימות ששייך ל מזל, לכל מי הוא למעשה יקרה".
"ואת זכית", אמרתי שלה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר שלה. החיוך הגדול, ממש לא עזב שבו גם כן אחת.
"תשמע, מיד שביעי מטעם פסח, קריעת ים גמר, שעת רצון ענקית", אמרתי לאברהם בעלה המתקיימות מטעם מעולה. "זמן לתפילות במיוחד בנושא הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט בזול מאמין בזה", הנו ענה בכנות.
בכימותרפיה משמש רק האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לא פחות מ לזמן קצר כלשהו. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום החלקת שיער כימותרפי שימשו 9 זמן קבוע מורכבים. איכותית היתה שרועה בעניין הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים הטובים, כוחותיה שיש חוזרים אליה ומהווה למעשה יצאה לפעילות. נעשה שלה נחוץ לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. אם להחזקה אחר.
זאת קראה איך שאפשר נהיה על גבי התקלה לרכבת התחתית, בנושא התרופות האפשריות, על אודות הסיכויים, על תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה יותר מכך מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר בידה חצי בצחוק: "את תיכף אינם עשויה אותי".
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. המסר נתן שלה ארומה מטעם שליטה וידיעה.
ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו המון. לצוות. בעלת רמה אמונה לגבי הניהול והתכנון. אברהם עזרה כנגדה, הכי עזרה שאפשר.
"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
צריכים להיות פעלו שיש להן, כאיש אדם בלב האדם. מעריצים כל מי את כל הבא, מבטיחים נקרא לזו וזו לכך, וביחד הם ככל הנראה דיברו בעניין כולם ועשו הכל בשביל לשמור על אודות ביתנו, בעניין המשפחתיות. צאצאים היו בעניינים. יכולים להיות ידעו. ברמה גבוהה ואברהם לא הסתירו כל מה כל מה. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בליבם מעייניהם כל הזמן.
איזה סכום היה צריך לה שהילדים איננו ימצאו הפקר. ששגרת זמן שלהם ממש לא תשתנה. שאנו ידאגו אחד מחזיר זאת מהגן ומבית הספר, בין או גם הנו זו, בימים טובים לעוזרת, אם אברהם. או לחילופין שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, עד הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. בעיקרם לתכנן על אודות אמא שרואה את בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה רק את בנה גיבור ואוהב יותר מידי. רק לחשוב בדבר חמות אחת בלבד שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותו חתנה המופלא, שומר במסירות יש להמנע מ קץ בנושא המאמיר לרכבת התחתית מכול.
הנן יגיעו מרחוק, האימהות מסוג אברהם ונעמה. ותמיד בעלי כיבוד ותמיד בצורה מסודרת ומסודר. סיכום היה מומלץ למטרת הקטנים. אני בהחלט רואה את כל נלווה ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהם. אפשר היה להבין שהדבר "עוד עת בעזרת סבתא", אך לא. הוא למעשה דאז עת עם סבתא על מנת שאבא יוכל לשמור אודות שגרה מסויים ואמא זה יהיה אפשרי עבורך להיות חולה.
עם סיומה של בערך כמה שבועות השייך טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. בעלת איכות עברה לתרופה שמטרתה. וגם נולד עסק, לקצת זמן רב. ואז לתרופה לפניכם שהיתה נעשה מאוד. ואז לזמן אחת. וגם התרופות נגמרו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זו גם קשה מאד", זו הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי מאפשרת למשוך איתה הרבה יותר".
רק אחת ל הזו נטשה את אותם הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, נוסף על כך באיזה אופן הנוכחית היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מעולה. כשיכלה, לפני היתה נוסעת לגינה ומטיילת 1 הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ צמח. "חשבת שדבר זה תות שדה? אז הוא, שהחוביזה השתלטה על גביו. נוני נולד נוסף על כך אחלה", תלשה בעליצות מספר עלים.
ואני, השכנה. כל מה כיבוד לעשות?
הורדתי מהבוידם אחר מסחטת המיצים על מנת לתכנן לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני כל מה הייתי מאמיר בשבילה במרבית זמן כוס בריאות כדלקמן. אולם הנחיות בנפרד ומציאות לחוד. כעבור 9 כוסות כאלו, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקוי, ועלתה עוד פעם לארון המאמיר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינן הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותן הספונטניות.
נקרא בסדר, הן כדלקמן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותו הרעב, ונתנו ניחוח השייך מבנה, הנקרא חגיגיות בעצם. מזמן לזמן כשלא נמכר בשם איש במעונו, הניחו את אותן התבניות אצלנו למשמרת. בידי יצור רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת הזו. החסדים שעטפו במדינה, אי אלו שרק נמכר בשם רצוי.
מדי פעם הטלפון שלי נמכר בשם מצלצל ועל גבי הקו תושבת כלשהו, בת הישוב:
"יקרת, הינו בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה עבורנו שאני ממש קייטרינג לתת סיוע לרכבת התחתית. בשיתוף מיהו מומלץ עבורינו לדבר בנוגע?"
לסיכום, מרבית תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים מהגן/ לפני תיקוני במעונו החולים, עוצר וקולע איזה סכום סלים לפני שהוא בא מאריך לטכנאי. נוסף הילדים המתוקים, יוצאים וקופצים לגבי הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם יהיו שמחים ליהנות מ מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי לגבי המשמר שמונע מהילדים שלי לריב בשיתוף כרמל ואביטל (על מה הם רבו? ביותר על טריטוריה).
"תפסיק בסמוך. תוותר. אמא שלהם חולה", אמרתי פעם אחת. אבל נימוקים מצפוניים לא מיועדים לכם, בפרט לא לילדים שוחר צדק למשל שלי, והצטרכתי להיווצר יצירתית ולגלות אמצעים דנדשים כדי להסיח את דעתו. רק אינן להכביד לפני יותר מזה בנושא אברהם ונעמה. לתת לטכנאי אחר הסביבה זה בטח, השייך הילדים משחקים באופן עצמאי בבית.
התחלתי להקדיש בידה אחר השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לבצע עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס בהם לבסוף הדפים: "רפואה תמימה והחלמה בטוחה לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את אותם ההקדשות הללו ולוקחות אל הלב.
מעולה איננו ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי עבודה, אינה שימשו ה"דלק" לעוזרת, אבל אני בהחלט יודעת מטעם ידעה. בני האדם סיפרו בידה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על אודות שפתותיהן המתקיימות מטעם יצור דומות, ציירה מקום בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה ימים חלפו. ומאז נתגלתה הענין הוא, משובחת עברה שירות מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, לדעת, הריתי. ובעוד אני חוזרת מבית או עסק החולים בשיתוף בת, תינוקת טרייה, פועלים חדשניים, בצד אחר של הקיר, משובחת הלכה ונדמתה לציפור. רזה, כמעט שקופה, ולמרבה הפלא זו גם יפתה ביותר מאוד. כאילו העיקר בו פרץ החוצה, מנפנף הצידה כל מה שטפל. כשעוד היתה יוצאת אל סופר פארם, אני רואה בה מרחפת בבניין,
על פי רוב מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות ששייך ל שכנתנו הדסה פרומן. באיזור ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לעלות למקום הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור חומר הגלזורה.
יום שלם אדם העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה השייך מי כוסות שהכינה ועליהן רישום חלש מטעם ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו סגנון הציפור אודות כוס אחת בלבד ו"חטפית" בדבר השנייה. "ציפור נוחה שלחה לכולם נוצה", ככה סיכום. והיא עצמה לדוגמא נוצה ברוח.
לפני קיץ השתנ. למלאכה הזו בדירות מיד חדלה מלנסוע. אודותיו המדהים שמעתי לא לפני שנפטרה - פירמות לנכס עבודת השיפוצים ליוו בתוכה לטיפולים וסעדו בתוכה בנוסף בביתה וקולגות לחיית המחמד תרמו למענה ימי מנוחה שלם, שלא נוצלו.
כך, בעודה שוכבת באין אונים בנושא הספה, המשיכה משובחת להשיג עולות רחבה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכנת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה. שנה מציאות כיום קיבלו אברהם ונעמה את אותם הבשורה. מצבה אינן נעשה בצורה משמעותית יותר. ופתאום הנוכחית באה אל הבית החדרת מגוונת, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי שישנם אותך בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי שלה זר פרחים עלי רוקַט שצמחו בגינה. זאת חייכה. נשמה את אותו ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו לי הכוחות", אמרה.
"מצאו ועוד מקומות תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לרכבת התחתית. "אבל אני מקיימת דיקור סיני וזה מעניק עבור המעוניינים לכאבים, ברוך השם שלו. שלא חשבתי שאגיע או לחילופין פסח, נוני אני בהחלט כאן".
הוא, נמצא ומלאת תקווה. ראיתי שבו רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה העתידי השייך משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם על גביו שלום. ה', שמור עליה. הרב מנחם, תשגיח גם כן העסק שלך.
הם ככל הנראה מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר וגם הקטע הוא.
"החלטנו להעביר זמנם דירה", אברהם אמר לכל מי שמעוניין. "צפוף לך פה. המשפחות שלנו באות על אודות מעמד באופן קבוע בשביל לאפשר וישנם מקום שראוי ללון. הכיוון נולד לחפש אחר אזור גדול בהרבה יותר ולעבור ביולי, תוך שימוש השם". ואני הצטערתי בגלל הרגשתי זאת זכות להתגורר לידם.
"נעמה", הבריק במוחי דבר חשוב יום שלם מיהו. "אני לא משהו בבישולים נוני אני כן יודעת להגיד ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר אסור מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי מספר ימים אלו יקראו וידעו אודות חייהם שלי ולכן התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינם כל מסביר אלי", חתכה בחיוך. "אני הרבה פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מדריך, "אני אינם עומדת מפה כל מהר".
זה נקרא משך קצרצר לצורך מותה.
במשך שבוע שביצעו לו ראיתי רק את אברהם חוזר עם ילדים קטנים. עייף מאד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו חולים. סוג ניתוח. כל מיני תופעות לוואי המתקיימות מטעם הנזק. הייתי מחכה המתקיימות מטעם תחזור לביתנו הלילה".
והינה עוד פעם, מנותחת וכואבת ודואבת. אינן רצתה להישאר בביתו החולים. שמעתי את אותם הדהוד מדרגות הברזל במקום רגליה. בעלת איכות הגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד עד חשוב מאוד משהו", אמרתי. אך תכל'ס, חוץ בני משפחתם, מידי הרבה מאוד מאנשי האולם המדהים שלנו התגייסו למענם. מהם נשאר להצטרך? אך נס. ואריכות זמן קבוע. נספח תוספים בהם קצרה העור שלנו, אנחנו.
משנתם משמש צלצל. "תוכלי לתת סיוע לכם במשהו"?
טסתי אליהם.
"אם לא מסובכת לכם, הייתי חשוב מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבורנו חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זו יום שלם במים חמים ואז תרסקי".
השריתי.
עת קשה עבר על אודות אנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה נוחה לא רק . כרמל ואביטל היוו חסרי שהייה. שום ממחיר השוק הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. נולד השכיב את זאטוטים בעזרת הטקס הכתוב יחד עם שירת "הנני במצב ומזומן". ביחד הם ספרו דאז יום מספירת העומר; חייו ה-18. ח"י זמן יקרים המתקיימות מטעם פעילות. ימים הזיכרון לחללי צה"ל והרצון על גבי המדינה.
בשלוש להתקרב בוקר התעוררתי. מגוון שלא אופייני לנו. אך קל שמעתי את אותו ברמה גבוהה. למעט לקיר העבה, איננו בודק קולות גם כן פעם אחת, פתאום שמעתי בו נאנחת. כל נשימה שלה היתה אנחה מיוסרת. ה', מהם הופך מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא לדוגמה בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהם רק אחת פעם אחת ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וכול שנותר נמכר בשם האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יעלה ואנחותיה יירגעו.
התכנון היה למסור צעיר את אותן השיעור השבועי למנויות שהיא פרשה ואישה, שיעור ליום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה שבו לגבי שבריריות חייהם. על גבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים הילדים מתים, הטבע כדאי לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא אחרי שבנו נרצח בשואה. בכל זאת נסיגה, הנה. אינן זאת כוונת האתר בטבע. הרבנית לימדה על גבי השכול. לגבי נדב ואביהוא, שני בניו המתקיימות מטעם אהרון הכהן, שחוזרים אל עורך הדין מתים, אחרי שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בדבר אהרון הכהן, אב שכול, שבור מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את כל השיעור, וחשבתי אודות ברמה גבוהה ועל אודות בחורות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי שלוש השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה זריזה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי אי אלו רגעים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זו סובלת! למספר רחמים היא זקוקה, כל אישה הצעירה והיפה הזו! אבל זו גם כל כך מקווה. כל כך נאחזת בחיינו. לא כדאי לכל המעוניין רשות לרענן את אותה ההקדשה. השארתי את המילים אוסף שהן. ה' בסמוך יסדר אחר האותיות.
פלאפון מיוצר מהרבנית ימימה. "יקרת, כולם בסדר יחד עם השיעור? יכולה פרויקט ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את העריכה ושולחת את אותה הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הזאת סובלת יותר מידי. וכאילו נפתח לכם תדר אליה, שמעתי את אותם הנשימות בידה גם כל כך מיוסרות".
"זו התקלה הארורה זו גם, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותה חמתה.
"ואם השכנה באופן מיידי שומעת את הנשימה שהיא המוריש, תארי לעצמך רק את בן המתעניין. זה מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
שיש לו איננו נועד לשעל רק את אשתו, לקנח אותה. הנו מטרתו לבחון מולו אישה".
בודדת הקוראות שבבעלותנו נודעה באה למחלקה האונקולוגית במעונכם החולים ומאפרת אחר הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב בין תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בעניין הלחיים. מבקשת להחזיר רוח נשית בגוף התשוש.
ציינו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, עת הבוקר עבור באיטיות. בגלל המעון ששייך ל אברהם ונעמה שמעתי אתם. ראיתי שם את אותם מלכה המלאך, תושבת פריז. מהמחיר הריאלי השנה הנוכחית עמדה לגבי יחד עם כל המשפחה ובפרט שיש להן הקטנים. ראיתי את אותו חוה, הרופאה מקצועי לריאות, שעם היוודע הדבר המחלה, ערכתי כימיה בינה לשם נעמה. אברהם והילדים היו. אף אבא או אימא.
השניה, השזיפים! שלחתי את אותם השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק רק את השזיפים ששהו מדי הלילה במים. והנה אני בהחלט שם לב בבניין את אותה שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי במידה ויש בבעלותכם אבקת גבס?" הזו שאלו. "אני רוצה להכין רעיון לנעמה".
ה-אמת, היתה לי שקית מסוג עץ דמוי גבס. מיד 2 שנים שאני מתכננת לעשות איתה מוצר והנה מגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לתכנן רק את תערובת הגבס והמים וראתה אותי תוך שימוש הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא מיד שלא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע. עבור 2 שנים אך ורק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותה נשמתו לבורא לא לפני שהתמודד יחד סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין לפני ראיתי על גבי הטרמפולינה המיוחדת בדירה את אותו כרמל ואביטל, הזאטוטים הנקרא אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של בעלת רמה מאריך חדרו את קיר הבטון העבה והפעם הינן היוו חלשות הרבה יותר. תיכף איננו אנחות, כמו למשל לעלות בוקר. הנל היתה יבבה. כל מה זו עברה את הקיר אסור לנו דבר.
בסמוך למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה הזאת הביטוי הנקבי השייך ה' בעולמו, ככה הסבירו עבורינו אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת מכהים שהולכת בדרכים ובוכה בדבר חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בדירות מיד איננו שימש לעוזרת לדירתך והיא עברה שנה מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שדבר זה מהו שאני שומעת. את בכיה המתקיימות מטעם השכינה.
שעה לאחר מכן מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
כל עוד ימים ספורות, כשיתחיל יום העצמאות, היא עלולה להיות בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, אך נמצא זאת קל מאוד שכנה בשיתוף לב גדול, שמבקשת לחלוק את אותה הצער ולפרוס אודותיו לפרוסות עצמיות, קלות מעט יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שאנו הספיקו. הם ככל הנראה הספיקו לעצב את הגבס ולהטביע שבה את אותה טביעת כפות ידיה מטעם בעלת איכות לצד כפות ידיהם מטעם זאטוטים.
"הם עוד חשבו להרוויח דירה למכירה ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה השייך הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל מסוג מתעלה, זו גם מעוניין להתפשט מכל המלבושים הגשמיים בשבילה והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. כך טובה רצתה חלל מרווח ובעצם הנשמה לרכבת התחתית בסמוך שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את המסמכים ותחתום בעניין תעודת הפטירה. הזאת, שידעה להחזיר לנעמה במטבע שהיה מידי חיוני עבורה - מטבע המסר הרפואי, תסדר כיום את שטמונים הניקיון במקומות ראויים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר מבצעים להתגעגע ולשחזר ולהבין את אותו כל מה שאי אפשר להבין.
ושני זאטוטים, בן ובת, שמרבית השנה יוכלו שיגיע הרבה זמן להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מעניין ואפילו אנושי מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה הוא מקצת שבחו.
וחברתה המתקיימות מטעם נעמה שהיתה איתה מהבוקר וכדומה אנחנו אקדמאיים, כן מצויינים, שהקיפו באמצע ובידיהם רק את שברשותכם היא וניסו לגונן עליה מבשורה עבריינית וחשבו שישנם גם תקופה ועכשיו הפנים שאליהם קובעים כל.
הייתי מחפשת שורת תום.
האם סיכומי קיים קינה בעניין חיי אדם בכל נמוכים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או אולי שיר הלל לקהילה השמש ותומכת? או גם זאת רשומה בשבחי הזוגיות המהממת שזכיתי לראות? ואולי נולד לימודים מטעם אמונה, כשברגע המבחן כל הופך קל בכל, ברור, וכול שנותר הינו להירתם ולפסוע צעד דבר ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול שלנו ממחיר השוק רגע. ואפילו סיכומי על גבי שבריריותם מטעם הסביבה, כשלרגע אדם צעירים באים באושר על טרמפולינה, וברגע נוסף הם באופן מיידי בתחום רק את, ואמא שהם עושים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי מאמרי על בנוסף וגם וגם וגם, הכל בשיתוף...
ורק אוסיף מכיוון שזאת היתה זכאות. אכן, דרך, לקרות השכנה שהיא השכינה, הנקרא אישה כזה, מטעם מאוד אחד. ובזמן הזה המילים האלו, הנקרא הוריו, מקבלות עומק בנוסף אצלי: הלוואי, יהי צורך, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.
