לפני הקורונה יצרתי "מיקור חוץ" של ההורות שלי. לא עוד (לוהאריה)

שיגרתי את הילדים אל היוטיוב שבסלון כדי שאוכל לשטוף כלים. המים זורמים. הילדים שקטים. אני עם עצמי. זאת ההזדמנות האולטימטיבית, שלא לומר היחידה, לקצת מדיטציה בזמן הקורונה. אני נושם בחמדנות שאכטות של חמצן מהחלון הפתוח בזמן שאני מאזין להקלטה של לוהאריה, מורה רוחנית מקומית. "שאל את עצמך עכשיו בלב מה בא לך, מה הרצון האמיתי שלך?", היא מנחה בקולה העליז והבהיר. "בא לי זמן! זמן לעצמי!", אני כמעט צועק בחזרה אל ההקלטה בסאונדקלאוד. "התעלמו design.hit.ac.il/2019/דניאל-שלו/ מכל שיקול הגיוני, פשוט הקשיבו לרצון התמים שלכם, מה הוא אומר?". בעוד אני מרגיע את עצמי ומנסה להקשיב פנימה לרצוני האותנטי, מתגלה תחושה מפתיעה. אני מזהה שלמרות האתגר הטיטאני של שהייה 24/7 עם שני הילדים בבית, זה בעצם מה שאני רוצה - להיות איתם. אני לא רוצה לחזור לשגרה.  

בימינו שוררת אקסיומה חברתית בלתי מעורערת שלהיות כל היום עם הילדים בבית זה איום ונורא. אכן, בתחילת המצב, כשהתברר שמורים ליוגה לא עובדים ועובדות סוציאליות (אשתי) הן חיונית, ונפל לי האסימון שהמשמעות של הקורונה עבורי היא להיות עקר בית פול-טיים עם ילדים במשמורת מלאה - חרב עליי עולמי. המחשבה שאהיה איתם כל יום, כל היום, נחוותה על ידי כקשה אף מכל ההשלכות הבריאותיות והכלכליות שיכולות להיות למצב. באחד הימים התחיל לכאוב לי הגרון וחששתי https://m.youtube.com/user/hapashtoot/featured שמא נדבקתי. בכנות, תהיתי אם אולי עדיף לי לחלות וכך למצוא דרך מילוט מכל העניין. אבל בסופו של דבר מתרגלים להכל, אז אחרי כמה ימים זה כבר לא היה איום לגמרי. כשהצלחתי סוף סוף להוציא את הראש מתוך סחרחורת התפקידים שנאלצתי לגלם: מבשל, מנקה, גנן, מפעיל - התחלתי להבין שהמציאות מנסה להפוך אותי לאבא על אמת. 

הבחנתי שבחיים שלפני הקורונה יצרתי, בלי כוונה, מעין "מיקור חוץ" של ההורות שלי: את החינוך הפקדתי בידי הגננת, את התזונה בידי הצהרון, ואת האחריות ההורית השוטפת בידי בת הזוג שלי. לפי ויקיפדיה: "מיקור חוץ זה כשגוף כלכלי מעביר לקבלן חיצוני את הפעולות שלא שייכות לליבת העשייה שלו". אולי זו הסיבה שכולנו מרגישים שלהיות כל היום עם הילדים anna-goren.co.il/התכנית-להכשרת-שליחים/ זה איום ונורא, כי אנחנו נאלצים לעשות כל היום מה שלא באמת מעניין אותנו, את מה שאינו ליבת העשייה שלנו - להיות עם הילדים.

"מיקור הפנים" של ההורות שיצרה עבורי הקורונה אינו טמון רק בכך שאני נאלץ לבשל עבורם ולהחליט כיצד להעסיק וללמד האוניברסיטה הקוסמית אותם. זו רק המעטפת החיצונית. לוהאריה זיהיתי שלמרות שאני אבא כבר כמה שנים, שימרתי בתוכי את העמדה של האינדיבידואל חסר הילדים. ברור שעשיתי את מטלות ההורות ההכרחיות, אך בכל פעם שהצלחתי להסיר מעלי את הילדים ולמסור אותם לידי אחד מקבלני המשנה האחראיים עליהם, הייתי חוזר למצב התודעה של האינדיבידואל היחידני וצועד כאילו שמעולם לא היו לי ילדים אל עבר העשייה הפרטית שלי. זמן הקורונה גרם לי לחצות מסה קריטית בתוכי ולהשתנות. להפוך סוף סוף לאבא. הקורונה אפשרה לי לתת להורות להיכנס לתוך ליבת העשייה שלי, כך שלהיות כל היום עם הילדים עכשיו פירושו להיות מה ומי שאני עכשיו, בשלב זה של חיי - חבר לדרך לשני ילדים קטנים שהם בני ואני אביהם.

המים שטפו את הסבון מעל הצלחת. מהסלון בקעו קולות הטלוויזיה, על השיש המתינו מספר תפוחי אדמה כדי שאקלף, אחתוך ואהפוך לצ'יפס. המדיטציה המונחית של לוהאריה הסתיימה ופתאום עלה בתוכי רעיון, שלפני הקורונה הייתי מגדיר כאסון: "אולי כשהגנים יחזרו לשגרה, לא אשלח את הילדים לצהרון, אלא אאסוף אותם בכל יום בשתיים. נהיה יחד בבית, אבשל להם ארוחת צהריים, נאכל יחד, ואז הם יראו טלוויזיה בסלון ואני בינתיים אשטוף כלים. בדיוק כמו עכשיו. ועוד אחסוך כסף, זה יהיה סוג של מענק הורות שהקורונה משאירה לי אחרי שהיא הולכת. פתאום הבית הרגיש מלא חיים ושמחה. פתאום שמחתי שאצליח לעשות גם וגם - גם לחזור לזמן שלי עם עצמי, וגם להשאיר בחיי את מתנת זמן הקורונה הזה שקיבלנו.

מקור הכתבה:

https://www.haaretz.co.il/family/alexlandsmann/BLOG-1.8800144